בין חג הסיגד ל"נשבעתי ואקיימה" (פעולה)

שימו לב, ניתן להוסיף לפעולה משחקי היכרות עם הקהילה האתיופית וחג הסיגד מתוך הקישור הבא.

 

בסוף חודש הארגון ישנו חג הסיגד, חג של הקהילה האתיופית, חג שמבטא את הקשר של הקב"ה לעמו.

קהילה זו היא קהילה שחוותה הרבה קשיים ובמשך 400 שנה שמרה על יהדותה בקנאה, למרות כל הסבל ולמרות כל הצרות שפקדו אותה.

המסירות של יהודי אתיופיה בעבודת ה' ומסירותם לא"י למרות כל הסיכונים שהיו בדרכם ארצה היא עצומה.

הסכנות שערבו להם בעלייתם ארצה לישראל דרך סודן בחשאיות בלתי ניתנת להסבר, באמונה תמימה, הרבה אסונות ואובדן ידעה הקהילה האתיופית במסירותה לא"י כ- 4500 נספו בדרך לעלות ארצה לישראל, נשדדו ע"י שודדים מסודן ומאתיופיה, סבלו ממחלות נוראות ומרעב, אונס ומעשי זוועה, תינוקות וזקנים שמתו בדרך ולא היה מקום קבורה בשבילם, ילדים שהולכים 800 קילומטר למען עלייתם ארצה.

למרות כל זה הם המשיכו בדבקות נפלאה שאי אפשר להסבירה מלבד באמונה תמימה בה' ובאהבה וכמיהה לא"י.

עולי אתיופיה קיימו בגופם, ממונם ונפשם, " נשבעתי ואקיימה משפטי צדקך…"

 

לפניכם פעולה לכבוד חג הסיגד בסימן "נשבעתי ואקיימה", ניתן לבחור בכל דרך אפשרית להעביר את הנושא החשוב הזה לחניכים, בהצלחה!!!.

  

 

מטרות:

1. החניך יערוך הכירות עם העדה האתיופית.

2. החניך יכיר את חג הסיגד ומשמעותו.

3. החניך יבין את משמעות נושא חודש ארגון – נשבעתי ואקיימה.

 

 

אטלס- משחק חיבור ופתיחה. (מתאים יותר לגיל ג,ד,ה,ו).

ציוד:

• מפת העולם מהאטלס או מצוירת ע"י המדריך. (נספח 1)
• קרפים כמספר החניכים.

החניכים ישבו במעגל נפרוש על הרצפה מפת עולם ענקית.

נחלק לכל ילד סרט מקרפ ונבקש ממנו להגיד מה ארץ המוצא שלו והיכן היא במפה. נדביק את הסרט מארץ המוצא עד למדינת ישראל.

נקבל "מטריה" ענקית שמקשרת בין מקומות רבים בעולם לארץ ישראל.

נשאל את החניכים:

הביטו בתמונה שהתקבלה ונסו לדמיין האם היינו יכולים לשבת כאן, יחד בחדר הזה לפני נניח 80 שנה? התשובה היא כמובן שלא – כל אחד מאתנו היה בפינה אחרת של הגלובוס ולא היה לנו שום סיכוי ללמוד יחד בכיתה. הסבים והסבתות שלנו, חיו כל אחד מהם בקהילה בתפוצות והפלא הגדול הוא שכולנו התקבצנו לכאן, לארץ ישראל!

היום נרצה ללמוד על קהילה יהודית אחת, שהגיעה לארץ בשנים האחרונות תוך מסירות נפש עצומה והיא הקהילה היהודית מאתיופיה.

 

 

רק החזק שורד- (מתאים יותר לגיל ז,ח,ט).

ציוד:

• כסאות כמספר החניכים.

השבט עומד במעגל ליד כיסאות או על דבר גבוהה, המדריך מסביר לחניכים שהם עכשיו באתיופיה, ורוצים לעלות לארץ ישראל. הוא מקריא שאלות שבהן כל אחד צריך להחליט אם הוא ממשיך ללכת לארץ ישראל או שהוא נשאר באתיופיה..

המטרה היא להישאר לעמוד (או במקום הגבוה) ולא לשבת (או לרדת למטה). מי שיורד למטה זה מי שמוותר.

 

שאלות לדוגמא:

1. האם אתה מוכן לעזוב את בית הספר ואת החברים ששם?

2. לעזוב את החברים בשכונה?

3. לעזוב את הבית.?

4. ללכת בלילה כל יום 40 קילומטר?

5. לאכול רק פרוסת לחם אחת ביום?

6. שדדו אתכם שודדים?

7. פגעו בכם שודדים?

8. אחד מהאחים חולה?

9. לא עלינו אחד האחים או האחיות מת?

10. עוצרים אותך ומענים אותך?

 

נשאל את החניכים: מה גרם לכם להישאר על הכסאות? למה שירצו להישאר ולהלחם?

המדריך יסביר שכל השאלות הללו הן דברים שקרו לעולי אתיופיה בדרכם ארצה לישראל.

 

נדון עם החניכים:

• האם אתם מכירים את העדה האתיופית?
• מה אתם יודעים על הקהילה?
• האם אתם מכירים את ההיסטוריה הציונית של העדה האתיופית?

ניתן זמן לתשובות, גרימת גירוי (רצון) אצל חניכים.

מה גרם לעולים להילחם כל כך? הרי קרו להם דברים כל כך קשים!

נסביר – דברים שחשובים לנו, אנחנו נילחם עליהם שיקרו. לעולים מאתיופיה היה רצון חזק ואמונה שהביאה אותם נגד כל הסיכויים עד לארץ ישראל, למרות הרדיפות, השודדים והגנבים. הרעב והצמא, שום דבר לא מנצח את הרצון האמתי שלי, שום דבר לא מפריע לי לקיים.

 

 

 

 

סיפור- אסיר ציון:

שתיי ידי כבולות בחוט דק, הן הוכנסו בכפיפה, מתחת לשתיי רגלי.

בין היידים הכבולות לבין הרגליים הונח מוט עץ.

זאת כדי למנוע ממני לעמוד על רגליי, להתיישר..

החוקר החל להנחית על גופי ועל פניי מהלומות כבדות בשוט שלעולם אינו נשבר.

החוקר התהלך אנה ואנה ומדי פעם "בחר" להנחית עלי את המכה הנוראה.

כל מכה גרמה לך להתייסר. "אז מי אמר לך להבריח יהודים?", " מי המנהיגים שלכם", "מהיכן מגיע לך הכסף".

כל תשובה שלילית גררה מיד חבטה נוספת. אחת המכות פגעה במוט העץ שהפריד בין שתיי ידיי הכבולות לבין רגליי, מוט העץ נשבר וחלקו קפץ בעוצמה ישר לפרצופי.

לא זכרתי יותר מאומה. איבדתי את הכרתי. רק במרפאה הבנתי את גודל האסון, איבדתי את עיני השמאלית, חבול ושבור שכבתי במיטה במשך שבוע ימים.

בצעד יוצא דופן אפשרו הסוהרים לאמי לבקרני. רק אז נודעה לי סיבת ה"נדיבות".

הם מסרו ליידה את בגדי המגואלים בדם וביקשו ממנה לכבסם. יותר מאוחר הבנתי שבדרך זו הם ניסו לשבור את רוחי.

הם האמינו שלמראה הדמעות והבכי הגדול של אמא לא אוכל לעמוד, אשבר, אסגיר את עצמי ואת רשימת הבורחים, אבל אני לא נשברתי.

מיהרתי לחבוש לראשי כובע גדול כדי שאמא לא תבחין בצלקות.

ידעתי שכל צלקת בפניי או בראשי, הם כנעיצת מסמר בליבה של אמא. 17 חודשים של עינויים, סבל והשפלה עברו עלי בכלא "קרצלה" הידוע לשמצה בעיר גונדר.

כשהתעוררתי לאחר שהכרתי שבה אלי, הבנתי שאיבדתי את הראייה בעיני השמאלית. הייתי מוטל על דרגש במרפאת בית הסוהר, הסוהרים שהתקבצו בחדר היו משוכנעים כי הנה בעוד רגע קט אתפרץ בצעקות חימה ובכי.

ואני, עד כמה שהדבר יראה מוזר, שכבתי דומם וחיוך על שפתיי, כששאלו אותי בצעקות "למה אתה מחייך" עניתי להם בכוחותיי האחרונים "לא נורא, עין אחת בשביל ירושלים".

 

 

 

סרטים על יהודי אתיופיה- לשבטים הגדולים וחב"ב.

מצורפים שמות של מספר סרטים שיכולים להתאים, והדיון שניתן לפתח בעיקבותם.

כמובן שחשוב שהמדריך יצפה בסרט לפני שהוא מראה אותו לחניכים ויבדוק שהסרט אכן מתאים להם.

 

 

 

 

נושא חודש ארגון הוא נשבעתי ואקיימה, ראינו את מסירות הנפש של יהודי אתיופיה לעלייתם ארצה לישראל, ארץ הקודש, ירושלים שהייתה שאיפתם היחידה בעולם הזה, לעלות לירושלים, לארץ אבותיהם לא"י, מהשבועה שנתן ה' לאברהם אבינו.

איך אנשים ממשיכים כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הסיכונים?

איך אדם ממשיך למרות הסבל והצער שאי אפשר להסביר?

איך אדם מקבל כוחות כאלה, מאיפה?

האמונה באלוקים, האמונה שכל דבר שקורה זה למען א"י כי זאת ארצי ואני מחויב לה, נשבעתי לעלות לארץ ולחיות בה, לעבוד את ה' במקום הכי קדוש בעולם, אז אקיימה למרות כל הסיכונים וכל המוות שחוו.

כל החיים גדלו על כיסופים לא"י, כל החיים זה היה החלום.

מה אנחנו לוקחים מיהודי אתיופיה לחיים שלנו?