מפני מה נקרא חג השבועות “זמן מתן תורתנו” ולא “זמן קבלת תורתנו”?
מפני ש”זמן מתן תורתנו” היה רק פעם אחת- לפני אלפי שנים- ואילו “זמן קבלת תורתנו” לא פסק מעולם.
בקבלת התורה חייב יהודי לעסוק מידי יום ביומו…
* * *
אל תהיו יהודים שטחיים. כמעט ואין יהודים עמוקים. ולהיות יהודי שטחי זאת סתירה.
כי הקב”ה לא הוציא אותנו ממצרים, ולא נתן לנו את התורה, ולא עברנו אלפיים שנות גלות,
ולא חזרנו ארצה, כדי להיות יהודים שטחיים.
אם אני נותן לך מליון דולר, אני מקווה מאד שלא תקנה עם זה סוכריות…”
(הרב קרליבך, למען אחי ורעי)
* * *
חג שבועות הוא זמן מתן תורתנו, ולא זמן קבלת תורתנו-
כי התורה ניתנה לכל ישראל שווה בשווה,
אולם כל אחד ואחד קיבל ממנה לפי כח שכלו ועוצם השגתו..
(הרבי מקוצק)
*ניתן להוריד את תמונת השיר מהנספחים שבצד העמוד.
* * *
ובכן, מה אנחנו עושים בליל שבועות?
אנחנו לא לומדים עם הראש,
יכול להיות שאין לי מושג מה התורה אומרת.
אני רק אומר את שלושת הפסוקים
הראשונים והאחרונים של התורה, ומבקש מהקב”ה:
“ריבונו של עולם,
תאיר לי שאני אבין את המשמעות של התורה.
תאיר לי כדי שאהיה מקושר לכל ספר,
לכל מסכת,
לכל משנה ולכל אות של התורה”.
תדעו, שליל שבועות הוא כל כך מיוחד וקדוש,
מה שאי אפשר להספיק בחיים שלמים אפשר לעשות בליל שבועות אחד.
ואני מברך אתכם ואותי שאור התורה יאיר לתוכנו, לעומקי עומקים.
(הרב קרליבך)
* * *
הנפש והתורה נמשלו בנר
אמר הקב”ה לאדם:
נרי בידך ונרך בידי…
אם שמרת את נרי
אני משמר את נרך”
(עפ”י דברים רבא)
* * *
המעיין בשיטת תוספות ד”ה “תורה” (שבת פ”ט א’),
יבין שחג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה,
וה’ יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל,
כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בר”ה וצום דיום הכיפורים.
חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמיים,
וכן להתעסק בתשובה בנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג,
כדוגמת זמן התקיעות בר”ה ויום הק’ דצום הכיפורים”
(מתוך לוח היום יום, הרבי מלובביץ)
* * *
רגע לפני כניסת החג החשוב והקדוש, זמן מתן תורתנו
והבסיס לקיומנו, כאשר אנחנו מצווים לקבל עלינו שוב את התורה
אנחנו צריכים להכין את עצמנו טוב טוב.
“מתחילה היה העולם מלא חרדה, הרגיש העולם שאיזה דבר גדול אשר לא היה כמוהו מתרחש לבוא, חלה וזעה הארץ, חלו וזעו כל דרי מעלה וכל דרי מטה, ובני ישראל פחד ורחב לבבם.
עוד מעט ידעו סוד הוויתם וקיומם, עוד מעט ונגלה לפניהם מסך הבריאה. ויראו מראות האלוקים… והאלוקים נגלה בענן כבודו על עם קודשו, מן השמים השמיעם קולו ונגלה עליהם בערפילי טוהר ובהגלותו על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצוות וישמיעם את הוד קולו בלהבות אש”.
“ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד”
ירדה התורה למטה ונעשית ירושתו של אדם ומבקשים אותה מלאכי השרת ושואלים: איה מקום כבודה?
ועונים להם: בליבו של אדם…”
הלל צייטלין, מתוך ספר מועדים
* * *
“ויוצא משה את העם לקראת האלוקים”
מלמד שיצאה שכינה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה
(מכילתא)
בקדושה שבתפילת המוספין אנו מבקשים:
“והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי”
אמרה כנסת ישראל לריבונו של עולם:
כשקירבת אותי אליך במעמד הר סיני, והעמדת לי חופה היינו שנינו לבד במדבר, לא היו גויים סביבנו, רק אתה ואני, ואף אחד לא ראה ולא שמע.
אבל עכשיו עברו אלפי שנים, חטאתי לך ובגדתי בך ואתה גירשתני מלפניך. הגויים משפילים ומבזים אותי ואומרים שלא תשוב אלי לעולם. ויש מהם שאומרים: אולי הכל סיפור שווא ומעולם לא הייתה בכלל חתונה עובדה! אף אחד מאיתנו לא הוזמן להשתתף בה.
לכן אני מבקשת ממך: כשתשוב לקחתי לעת גאולה, ותשוב להעמיד לי חופה, אני רוצה שהפעם תהיה זו חתונה גדולה, בהדרת מלך וברוב עם. וכל אומות העולם יוזמנו לירושלים להשתתף בה. שכל העולם יראה אותך נושקני מנשיקות פיך. וכל העולם ישמע אותך אומר לי:
“וארשתיך לי לעולם”.
(הרב קרליבך)
* * *
הוא אוהב אותה
היא הדבר החשוב ביותר בחייו,
בלעדיה- כל העולם מת.
היא אוהבת אותו
היא מתגעגעת אליו,
משתוקקת לכל אות חיים ממנו.
היא לא יכולה לחיות בלעדיו.
מבחוץ הם נראים סתם זוג יבש, מרובעים כאלה.
פעם בשנה, במשך 24 שעות הם יחד.
הם חוגגים את אהבתם, האהבה הגדולה בעולם.
ואז, ביום הנישואים, הוא נותן לה מכתב אהבה.
מכתב ארוך ארוך, כזה שנותן לה כח עד השנה הבאה.
היא מצידה נשבעת לו, שתמיד תמיד תמשיך לאהוב אותו.
הם נפרדים, חוזרים לחיים הרגילים.
כמעט לא רואים אותם מדברים,
הוא בעבודה, היא בסידורים.
ושוב מתחילים הגעגועים…
כשהיא מרגישה שהיא כבר לא יכולה,
היא פותחת בשקט את המכתב, וקוראת בו עוד ועוד…
זה המכתב היפה בעולם, אלו המילים הכי עמוקות…
היא בולעת את השורות,
ומרגישה שוב קשורה, שוב מחוברת, כמו אז…
בקרוב יש לנו פגישה עם הקדוש ברוך הוא.
בכל שנה, בחג השבועות,
מקבל האי-מייל הלאומי שלנו מכתב אהבה ענקי ממנו.
אנחנו מקבלים תורה.
האהבה החזקה בעולם, היא אהבתנו לאלוקים.
גם הוא אוהב אותנו, כמו שרק אין סוף יודע לאהוב.
זה הקשר הכי עמוק, הכי אישי, הכי נוגע.
ובכל זאת, אנחנו רחוקים, אלוקים בחר להעלם בעולם,
ולהשאיר אותנו מתגעגעים.
אנחנו לא רואים אותו, ולפעמים גם לא מרגישים.
הוא מתחבא לנו, וכדי שלא נשתגע מרוב געגועים אליו,
הוא נותן לנו מכתב אהבה, ונותן לנו תורה.
התורה והמצוות, הם סוד.
מבחוץ הם נראים, לפעמים,
מגבילים ומחוסרי חיים, אבל באמת
הם מחברים, נותנים ביטוי לרגשות העזים
והפנימיים שלנו.
בכל שנה מחדש, בחג השבועות, כולנו עומדים
למרגלות הר סיני, ונפגשים.
בתי הכנסת מלאים כל הלילה ביהודים
שלא יכולים לישון מרוב התרגשות,
יהודים שלומדים תורה,
יהודים שפוגשים את אלוקים.
זאת התורה–
קשר האהבה שלנו.
