מה רציתי סך הכל? להזמין את שניר להדלקת נרות, אחר כך לאכול סופגניות ביחד בנחת ואולי גם לקרוא לקובי ולראות איזה סרט טוב ביחד. ערב חופש נחמד וסולידי, אבל שניר עם הדיבורים שלו לקח את הכל לכיוון אחר…
כבר שהוא נכנס אלי הביתה ראיתי שהוא רוצה להגיד משהו. “חכה עם זה” אמרתי לו, הכנתי את הנרות בחנוכיה, בדקתי אם הסופגניות מוכנות, הנמכתי את “שוטי הנבואה” ששרו מתוך הרדיו ש”הכל יהיה פאנן” והתכוננתי להדלקה.
שניר כבר לא יכל להתאפק ושאל – “תגיד, נראה לך שהמכבים היו חרדים?” הדלקתי את הגפרור ודמיינתי את יהודה המכבי עם שטריימל וחליפה. זה הצחיק אותי. “וואלה, לא יודע” אמרתי. “אבל על פי הסיפורים נראה שהם הלכו לצבא…” “כן” אמר שניר “ברור לי שהם היו חיילים מצויינים ומלאי גבורה לאומית. אבל נראה לך, למשל, שהם לבשו ג’ינסים או הקשיבו ל”שוטי הנבואה?” גיחכתי. “לא נראה לי שהיו כאלה דברים פעם” “ואם היו, אם היתה בזמנם להקה כזאת, הם היו מקשיבים לה?” שניר שאל שוב. “..אה.. שאלה מעניינת, מה אתה רוצה שניר?” התחלתי לאבד קצת את הסבלנות וזמן ההדלקה הגיע.
“השאלה היותר מעניינת היא-” המשיך שניר “למה אנחנו מדליקים נרות בכלל?” “מה זאת אומרת?” אמרתי אני “לזכר פח השמן ולזכר ניצחון המכבים על היוונים” “ועל המתיוונים גם אתה מתכוון” אמר שניר. “שיהיה גם על המתיוונים” אמרתי ומשכתי בכתפיי. “ואתה לא חושב שאנחנו גם מתיוונים, קצת?” אז לכאן רצית להגיע. חשבתי. כיביתי את הגפרור. זה בטח הולך להיות ארוך.
“אנחנו? מתיוונים?” שאלתי “למה, אנחנו אוכלים חזיר? אנחנו עובדי אלילים?” “לא” אמר שניר “לא עובדי אלילים במובן העתיק, אבל כן עובדי אלילים עכשויים, אתה יודע, אלילים כמו שחקני קולנוע, זמרים למיניהם. אנחנו גם לא נאכל חזיר חס ושלום אך לא נימנע מלשמוע שירים מערביים, חילוניים, ומידי פעם אף נרשה לעצמנו לצפות בסרטים שהגיעו אלינו ישר מבית היוצר של רוח המערב, שהיא המשך, כמעט ישיר, של יוון העתיקה” לא מצאו חן בעיני הדיבורים האלה. היה בהם משהו נכון. נכון מידי. שניר המשיך – “חוץ מזה שאנחנו מתלבשים כמו חילונים, מדברים לפעמים כמו חילונים, צוחקים מבדיחות חילוניות.. וזוכר מה שלמדנו מהרב? שהיוונים פיתחו את תרבות הגוף והספורט בצורה מוגזמת? תגיד, אנחנו לא כאלה?”
“אל תגזים, שניר” אמרתי בעצבנות “אנחנו סך הכל עושים קצת כושר בשביל הבריאות…” “כן” גיחך שניר “ואז בשביל הבריאות אנחנו מסתכלים על עצמנו במראה במשך דקות ארוכות, לראות אם כבר רואים שיש לנו שרירירם, ואחר כך, שוב רק בשביל הבריאות, אנחנו הולכים לסניף לפגוש את הבנות ולשוחח קצת, אתה יודע, על ענייני דת ומדינה…” טוב. נכנע. “אף אחד לא מושלם” אני ממלמל לשניר ויודע שזה תירוץ עלוב למדי.. “אמת” אמר שניר “אפ’חד לא מושלם, אבל לאן אנחנו שואפים? במה אנחנו שונים מכל המתיוונים שבדורינו? בחתיכת הבד שעל הראש שלנו? לשבת הערב רק כדי לאכול סופגניות ולהריץ צחוקים, או לראות סרט, נראה לך שמתתיהו היה עובר על זה בשתיקה ולא גוער גם בנו?”
“אז לא להדליק נרות כבוד הרב?” שאלתי אותו. שניר צחק, וגם אני, אך משהו כבר העיק לי מבפנים. הוא ממש צודק, הרי כל העניין אז היה ניצחון הרוח, רוח הקדושה, הטהרה. הרוח הישראלית המקורית. ובאמת היתה לי הרגשה פתאום, שחוץ מהכיפה שעל ראשי והציצית שעל גופי, גם אותי כבשה יוון, לא בקושי רב…
