פדיון שבויים מקורות

1. חכמינו קבעו כלל, שעל פיו אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם (גיטין מה/א). הכוונה היא שאין לפדות שבוי בסכום כסף מופקע, משום שאז תיווצר מוטיבציה אצל אויבינו לחטוף עוד ועוד יהודים, ובפרט – יהודים חשובים, שמוכנים לשלם עליהם הרבה.

(הרב זלמן מלמד, אתר ישיבה)

2. "… האם פשוט לקבוע שפדיונם של חיילים שבויים תמורת שחרור מחבלים רבים פוגע בביטחון הציבור? לעיל עמדנו על הסכנות שבכך: הצטרפות המשוחררים לארגוני הטרור, חטיפת יהודים כבני ערובה, ביטול הרתיעה מעונש וכו'. מתוך כך היה נראה, ששחרור המחבלים מסכן את תושבי המדינה.

אולם יש טוענים (עשה לך רב, ז – הרב ח.ד. הלוי), שאנו נמצאים במצב מלחמה ממושך עם

ארגוני הטרור, ובין כך ובין כך הם עושים ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע בנו וכדי לחטוף חיילים

ואזרחים יהודים, ואם אינם מצליחים בכך, הרי זה תודות לדריכותם של זרועות הביטחון

המגנים עלינו בע"ה. נמצא, ששחרורם של כמה מאות מחבלים אינו יוצר סכנה חדשה שלא

היתה קיימת קודם לכן.

ועוד נקודה חשובה (שם), המוראל של חיילי צה"ל: כאשר חייל יודע שאם ייפול בשבי, מדינת

ישראל תעשה את הכול כדי לשחררו – הוא יילחם במסירות נפש. אולם אם יחשוש שיופקר לגורלו

בשבי – האם הדבר לא ישפיע לרעה על נכונות לחימתו?"

(כל צופייך, הרב גרשוני)

3. הכלל ההלכתי הוא, שבעת מלחמה, אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים בעבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל, שרק שִפחה אחת תפסו מישראל, וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

(הרב זלמן מלמד, אתר ישיבה)

.