“ושמרו בני ישראל את השבת… ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם …”
דלהכי (כאן) קרא הכתוב שבת בשם אות להורות לנו על גודל עניינו-
והוא דומה לאחד מבעלי המלאכה והמסחר שמציב על ביתו מבחוץ איזו אות ושלט,
שמציין לפני כולם [את] מלאכתו ומסחרו.
והנה כל זמן שהאות ניצב על הבית מבחוץ, מורה לנו שהבעל מלאכה הזה הוא דר עדיין בדירה הזו.
אף אם לפעמים נוסע לדרך על איזה (כמה) ימים, מכל מקום עדיין לא עקר דירתו מהבית הזה מכל וכל.
מה שאין כן (לעומת זאת), כשניטל האות מבחוץ לקובעו במקום אחר,
מוכח (זוהי הוכחה) שהבעל מלאכה הזה כבר עקר דירתו מכל וכל מהבית הזה, ואינו מצוי בו כלל –
כן הוא ממש בעניין שבת,
כי הוא אות המעיד שהשם יתברך ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי.
והוא גם כן אות על איש ישראל הנושא את נס התפארת הזה על עצמו (רוצה לומר השומר שבת ומקיימו)
שהוא מאמין בהקב”ה שהוא בורא העולם ומחדשו…
ועל כן אף אם אירע שעבר על איזה (כמה) מן המצוות,
עם כל זה – האות הזה ניצב להעיד על האיש הזה כי עדיין הוא דר בדירתו הראשונה,
רוצה לומר שאיש ישראל הוא כמקודם שקדושת ה’ בתוך לבבו.
לא כן אם חס ושלום מחלל את השבת,
בזה הוא מסלק האות מעל עצמו ומראה שבפנימיות לבבו כבר אינו מאמין בשם יתברך וכבר הוסר מקדש ה’ מתוך לבבו.
ועל כן אמרו חז”ל: כל המחלל את השבת, כאילו כפר בכל התורה כולה.
(החפץ חיים, ספר שם עולם חלק א – פרק א)
