מטרת הפעולה:

החניך יפנים בדרך חווייתית, כי מאז האבות ועד ימינו, עם ישראל קשור לארצו ואפילו בעתות מצוקה, קושי וסכנה, תמיד נמצאו יהודים שחירפו נפשם לעלות לארץ.

 

מדריך שים לב:

הפעולה נועדה להעביר את החניך חוויה ויזואלית אור-קולית, המשקפת את הקשר בין עם ישראל לארצו בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה עד ימינו.

הפעולה מצריכה הכנה רבה וצוות המונה מדריכים אחדים. לכן רצוי לשתף פעולה בין מדריכי השבטים זרעים-נבטים-ניצנים שיכינו את הפעולה יחד וגם ינחו אותה בכוחות משותפים. כדאי גם לגייס חברי חב”ב לשמש כוח עזר בהפעלת התחנות ובהכנות.

להצלחת הפעולה, חשוב למצוא מבנה מתאים (כגון ביה”ס במקום או מתנ”ס) וכן להשיג ציוד אור-קולי. חלק מהציוד ניתן להשיג בהנא”ר.

 

הכנה לפעולה:

שבועיים לפני מועד הפעולה, נבקש מהחניכים לאתר קרוב משפחה או חבר שעלו בעצמם ארצה, לשאול אותם מדוע הם עלו לארץ ולהקליט את התשובות. את הקלטות יעבירו החניכים למדריך שבוע לפני הפעולה. המדריך יערוך את הקטעים המוקלטים לקלטת אחת מעניינת ורציפה, כאשר לכל תשובה נקצה כחצי דקה.

 

לקראת הפעולה ננחה את החניכים להגיע מצוידים בכל הנחוץ ל’מסע’ – נעלי הליכה, בגדים חמים, אוכל שיכול להחזיק זמן רב, מים וכיו”ב.

 

מהלך הפעולה:

הפעולה בנויה תחנות-תחנות. אפשר לערוך את התחנות בחדרים שונים, והחניכים יעברו בין החדרים. אפשר גם לערוך את התחנות בפינות שונות של אולם גדול, והחניכים יעברו בין הפינות השונות. אם חלל הפעילות קטן במיוחד, אפשר לערוך את התחנות זו לצד זו. בכל תחנה נאיר את החלק הרצוי והחניכים ישבו כצופים.

בכל אחת מהאפשרויות רצוי שהתחנות תהיינה חשוכות ונמקד את החניכים בעזרת פנס או פרוז’קטור, אל הנקודות שחשוב לנו שיתמקדו בהן.

 

תחנה ראשונה: האבות

תפאורת התחנה צריכה ליצור אצל החניכים קישור לדמויות האבות. לדוגמה: אוהל בעל ארבעה פתחים, מזבח עקדה על הר, סולם יעקב, כתר או כיסא מלוכה. אפשר לצייר את האלמנטים או לחילופין ליצור אותם – לבנות אוהל, ליצור כיסא מלוכה וכו’. אפשר כמובן לשלב בין ציור ויצירה תלת-ממדית.

ברקע תושמע מוזיקה המתאימה לאווירה, והקטעים הבאים יושמעו בהקראה אותנטית או מוקלטת.

בעזרת פנס נתמקד בחלק המסוים בתפאורה בהתאם לכל קטע.

 

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

(ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

(ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:

(ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:

(ז) וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו:

(בראשית י”ב)

 

(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:

(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

(ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

(בראשית , כ”ו)

 

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:

(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:

(יג) וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

(בראשית , כ”ח, י- י”ג )

 

(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:

(בראשית , נ’)

 

תחנה שנייה: מסע בני ישראל במדבר

על התפאורה להיות מורכבת מחול ים ומקוצים הפזורים על הרצפה. החניכים יתיישבו על החול ונעביר ביניהם חתיכות של מצות.

על קיר לבן נקרין את מילות השיר הבא, המלוות באיור מתאים. נשמיע את השיר. (מלים ולחן: משפחת ואך. אפשר לשאול את הדיסק בהנא”ר).

 

“שמם מדבר כשעם יצא

בלילה קר

בטרם אור ראשון עבר את ההרים

עם תום הבוקר חצו כולם את הנהר

גברים זקופי קומה נשים ונערים

זכר מדבר עשו מסע זה בעבר

אחד שמע הוא “לך-לך”

בלב רוגש

והשבועה נותרה צפונה

מכל משמר

עד שנשמע קולה בסנה

מתוך האש

 

זה כבר שעה כמעט

ירח משרטט קווי דמותי

ולצדי אחיי ואחריי הולכים

כל משפחתי

עם חום לוהט מעל, או קור בלילה

אש בתוך סופה

אני מביט אל על , רואה את ארץ

ישראל שם בסופה.

 

ראה מדבר רגלי זקנים חום העפר

מלחמת שמש אימה ברוח דור

עיני הנצח צופות עמוק אל המחר

מתוך כאב הלב פורץ עולה האור

 

ידע מדבר כנפי הנשר ואבק

ורעם השחקים בשקט ההרים

בטרם אור אחרון חצו

עברו את המרחק

גברים זקופי קומה נשים ונערים.

 

תחנה שלישית: תקופת התנאים

תחנה בסגנון ‘יוסף המספר’. החניכים יושבים על כריות. המדריך בתפקיד ‘יוסף המספר’ ילבש מעין גלימה, יחזיק בידו כריכת ספר ענק (שאפשר ליצור מקרטונים), ויספר לחניכים את הקטע הבא (יספר, לא יקריא!): שימו לב – לתחנה זו חשוב במיוחד לבחור מדריך בעל כישורים דרמטיים, היכול לרתק את החניכים בסיפור.

 

רבי זירא מתלמידי החכמים החשובים בבבל היה. טוב היה לו בבבל. מפי גדולי החכמים שם למד תורה, והוא עצמו היה מכובד מאוד. אבל מאוד התגעגע אל ארץ ישראל ואל חכמיה, ועל כן החליט לעלות לארץ וללמוד תורה מפי רבי יוחנן בטבריה. החלטה זו לא קלה הייתה. בימים ההם הייתה הנסיעה מבבל לירושלים קשה מאוד. כל מי שרצה לעלות, חייב היה להיטלטל בדרכים ימים רבים, ולא פעם היה עליו להתגונן מפני שודדים ואף מפני חיות טורפות. אך לרבי זירא היו עוד סיבות להסס: רבו האהוב עליו, רב יהודה בן יחזקאל, התנגד לעלייתו, כי היה סבור, שעדין חייבים היהודים להישאר בגלות בבל ואינם רשאים לחזור לארץ ישראל. ומלבד זאת חשש רבי זירא שאינו זכאי להיות בארץ הקודש כל זמן שיש בו איזה חטא שלא חזר עליו בתשובה שלמה. לילה אחד חלם רבי זירא, והנה נותנים לו סימן מן השמים שכל עוונותיו כבר התכפרו. אז החליט לצאת לדרך, אבל פחד, שרבו יאסור עליו ללכת, ולא יוכל לעבור על איסורו. לכן השתמט ממנו ולא הלך אליו להיפרד. אבל לבו גם לא נתן לו לעזוב את בבל מבלי לראות את רבו עוד פעם אחת. השתדל אפוא לראותו מבלי שרב יהודה ירגיש בו, וכך זכה לשמוע גם עוד כמה דברי חכמה מפיו. ואחרי כן עזב רבי זירא את בבל והלך לארץ ישראל. בדרכו הגיע לנהר. עמד רבי זירא והסתכל כה וכה ולא מצא שם גשר, וגם מעבורת (אונייה קטנה) שבה היו בדרך כלל עוברים את הנהר, לא נראתה לעין. כיצד יחצה את הנהר? הבחין רבי זירא בקרש צר המונח לרוחב הנהר ומעליו מתוח חבל הקשור ביתדות שבשני עברי הנהר. מעבר זה היה מיועד לדייגים ולפועלים, שלא היה להם פנאי לחכות למעבורת. הם יכלו לעבור על הקרש הזה, משום שהיו רגילים מנעוריהם לעשות כן. רבי זירא כבר לא היה צעיר, וגם חזק בגופו לא היה. אבל בכל זאת לא היסס אף רגע, אחז בחבל והתחיל ללכת. הקרש הרטוב היה חלקלק והתנדנד בזרם המים האדירים של הנהר. מדי פעם בפעם שקעו רגלי רבי זירא במים הצוננים, מדי פעם בפעם היה בסכנה להחליק וליפול, אבל הוא החזיק בחבל בכל כוחו עד שהגיע בשלום לעבר השני, כולו עייף ורטוב. על שפת הנהר עמד בשעה זו אדם שראה את רבי זירא עובר את הנהר בעזרת החבל. אדם זה שונא ישראל היה. כשהכיר לפי לבושו של רבי זירא שחכם יהודי לפניו, גער בו:

“עם פזיז! מתחילה נהגתם בפזיזות והקדמתם פיכם לאוזניכם! עוד לפני ששמעתם, מה כתוב בתורה, כבר צעקתם “נעשה ונשמע!” וכי כך עושים? לא! קודם שומעים ואחר-כך מחליטים אם רוצים לעשות. וגם עכשיו אתם פזיזים, כפי שהייתם! לא היה לך פנאי לחכות למעבורת ולעבור את הנהר בבטחה ובנוחיות?!” רבי זירא סבלן היה ולא כעס אפילו על אדם חצוף זה. בנחת ענה לו: “ראה, אני בדרך לארץ ישראל. משה רבנו ואהרון הכהן לא זכו להיכנס לארץ, אף על פי שמאוד השתוקקו לבוא שמה, ומי יודע, אם אני אזכה לקיים מצווה זו! ולכן עליי להזדרז מאוד. כל רגע שאני יכול להקדים ולבוא למקום, שאני כל-כך מתגעגע אליו, יקר לי מאוד. ואיך אוכל לעמוד ולחכות למעבורת?!” ואמנם זכה רבי זירא והגיע בשלום לארץ ישראל כפי שביקש , השתקע בטבריה ולמד בישיבה הגדולה של רבי יוחנן.

(מתוך: “כה עשו חכמינו”, על-פי כתובות קיב ע”א; שבת מא ע”א)

 

בעזרת אלומת אורו של פנס, נמקד את החניכים, ונוביל אותם במהלך הסיפור מתמונה לתמונה.

אחד המדריכים יפרוט בגיטרה כרקע את “שירת העשבים” (מובן שאם אין מדריך או חב”בניק שיודע לנגן אפשר להיעזר בהקלטה). מדריך אחר יקריא את הקטע הבא: שימו לב – הקטע ארוך במיוחד, ואפשר, על פי הצורך, ועל פי תחושתכם, לוותר על הקטעים שבסוגריים, לשיקולכם.

 

ניגון הגאולה

מיום שעמד רבי נחמן מברסלב על דעתו היה מתאווה ומשתוקק לארץ ישראל. היה נכסף לשמוע את ניגונה של הארץ הקדושה – שורש כל הזמירות והניגונים הנמשכים אליה מקדם, הוא הניגון שלעתיד לבוא, כשיבוא משיח צדקנו. אמר: ואשרי שיזכה בארץ ישראל, וישמע את ניגונה ויקרב את הגאולה. ידע רבי נחמן גודל המניעות והעיכובים שיהיו לו בדרך.

 

[שמע על כך מפי סבתו הודל הצנועה והחסודה, שאליה היו פונים צדיקים גדולים ומבקשים ברכתה. היא, שסיפרה לו גודל העיכובים והמניעות, שהיו לסבא קדישא, אביה הבעל שם טוב, כשרצה לנסוע לארץ ישראל. הייתה נאנחת ואומרת: רצה ולא עלתה בידו, ובשעת אמירתה פניה טובים, חיוורים ונוגים. היא שנטעה בלבו אהבה גדולה לפשוטי ישראל ולארץ- ישראל, שאמרה: שניהם, הארץ וישראל, קשורים ודבוקים וכל הזמן פרושים ומרוחקים אין תיקון לא להם ולא לעולם כולו. ורבי נחמן היה אומר: דומה ארץ-ישראל כבת-מלכה, שרבים מבקשים לזכות בה, ואין זוכים בה אלא אלה המקבלים עליהם ייסורים, טלטולי-דרך וסכנות נפשות. היה מוסיף ואומר: הרוצה להגיע ל ארץ-ישראל, צריך שיחבב את יסורי העלייה, אי-אתה יכול להתחיל במצות ארץ-ישראל בלא עזות של קדושה ובלא עקשנות גדולה.

וכמלאות לרבי נחמן כ”ו שנים, קבל עליו לנסוע לארץ-ישראל. שמעו זאת שתי בנותיו ואשתו, באו לפניו בבכי גדול ואמרו: על מי אתה מניחנו ומי ידאג לפרנסתנו? השיב להן: את, אשתי, תלכי לבית-זרים ותהיי מבשלת ואתן, בנותיי, תהיינה משרתות. וכדי להטעות את המזיקים, שלא ידעו עליו ועל נסיעתו, לבש בגדים פשוטים, חגר חבל למותניו ולקח גרזן והלך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה ומכפר לכפר ויהי עובד כחוטב עצים ומשתכר למחייתו ולהוצאות הדרך. אך בעולמות העליונים ידעו על נסיעתו ובהיכל המשיח גדלה השמחה והצפייה, אלא שהמזיקין לא ידעו מה הדרך שבה ילך – חיפשוהו ולא מצאוהו.]

 

והמניעות והעיכובים התחילו, כשהפליג בספינה שהלכה לסטמבול. היה רעש גדול בים – רוחות, ברקים ורעמים ירדו על הספינה הקטנה, שהייתה מלאה נוסעים, בני-ברית ושאינם בני-ברית. הסערה גדלה וחזקה, הגלים השתרעו על הספינה כסוסים לבנים המריחים באוויר את ריח הזאב, והספינה טולטלה מגל אל גל, עולה ויורדת, עולה ויורדת וחשכה גדולה ירדה על הים הגועש ופחד נפל על הנוסעים. ותהי צעקה ומהומה: זה מתפלל, זה צורח וזה בוכה ותולש שערותיו. נכמרו רחמיו של רבי נחמן על הילדים הדומים ככבשים, שהסערה הדביקתם בדרך לגדרותים והם נדחקים – נלחצים זה לזה והומים מה-מה-מה. והרוח לא יכלה לספינה ועגנה בסטמבול.

העיר סטמבול, היושבת על אם הדרך המוליכה לארץ – ישראל, הפילה פחד על רבי נחמן.

העיר מלאה פיתויים והמזיקין אורבים לו. מה עשה, חלץ נעליו, והיה מהלך בעיר יחף, בלא חגורה ובלי כובע לראשו, והיה עושה מלחמות עם הישמעאלים, ויותר משהכה במישהו, ספג הוא עצמו מכות, מהלומות ומריטות – והיה בעיני הכל כאחד הריקים.

ביום מן הימים עלה לאוניה שהלכה ליפו. מראות הארץ הקדושה נראו לו מרחוק ולא יכול להסתיר שמחתו. אלפי ניגונים וזמירות התנגנו בלבו וכולם נמשכים לאותו הניגון, שאליו נכספת ועורגת נשמתו. רוח חמה ולוהטת באה מן המדברות וחבטה באונייה. היו האנשים שרויים בלא טיפת מים. האונייה ככבשן – הנוסעים התעלפו, רבים נטרפה עליהם דעתם והיו קופצים לשתות את מי הים. והוא, רבי נחמן, יושב לו באחת הפינות, פניו צמוקות, שפתיו יבשות, סדוקות וזבות דם וצמאונו מציק לו עד מוות. אבל רוחו לא נפלה עליו ובכל פעם ופעם, שהוא מעלה את זכר הארץ על שפתותיו, הוא חש כאילו רוח טובה, קרירה ומשיבת-נפש עוברת עליו ומימי הירדן והכנרת מנצנצים לפני עיניו.

כשהגיעה האונייה לחופה של יפו, לא ניתן לו לרבי נחמן לרדת ורק בליל ‘זכור ברית’, אור לראש השנה, עגנה האונייה ליד חיפה ורגליו עמדו על אדמת ארץ הקודש.

 

[אותה שעה היה רבי נחמן דומה לאדם המהלך במדבר והוא רעב וצמא והריהו מחזק את נפשו בנחמה, כי עוד מעט יגיע לנווה-מדבר, שיש בו מעיין שמימיו חיים וקרים ופרותיו מתוקים, וכשהגיע למקום מצא מעין יבש ועצים עקורים. הנה הוא בארץ-ישראל, שאליה נכספה והשתוקקה נפשו, וכל פתחי לבו סתומים וחתומים, כל הניגונים נשתתקו, הכל נשכח ונעקר מלבו. חלשה עליו דעתו, והתנחם: חיפה אינה בין ארבע הארצות שהקדושה לא סרה מעליהן, אין בה ישוב של ישראל – ומיד לאחר ראש השנה עלה לירושלים.

ירושלים – כל אבן וכל סלע בתוכה כמנגנים ניגונים ומאבני הכותל המערבי נישא ניגון הכיסופים לגאולה, והוא, רבי נחמן, מהלך בעיר, נכנס לכל בית-כנסת ובית-כנסת, שומע לרינה ולתפילה ואינו שומע את הניגון. לחברון הלך והתפלל ליד מערת המכפלה ושפך את לבו ובקש על עצמו ועל כל ישראל. ומכאן הלך לטבריה. שמעו החסידים על בואו, ערכו סעודת-מצווה גדולה. ישבו שניהם, הוא והארי שבחבורה, רבי אברהם מקליסק, בראש השולחן והייתה שעת רצון, החסידים באו לכלל התלהבות והתפשטות הגשמיות והיו שרים ורוקדים, ורבי נחמן יושב כחרש, ועצבות גדולה ממלאה כל חדרי לבו. היה דומה כאיש מנגן, שכינור פלאים בידו אלא שמיתריו קרועים. בצפת עלה על קברות הצדיקים, הדליק פתילים טבולים בשמן-זית, והתפלל בבית-הכנסת של האר”י. הכל סביבו היה בחינת שירה וניגון, ואוזניו אטומות.

אתא בוקר, בוקרו של יום קיץ. שמש גדולה נתנה את חומה ואורה, נשבה רוח חמה ומחנק גדול בתוך הבתים ובניהם. רבי נחמן, שהתקין את עצמו לצאת מארץ ישראל, יצא אל מחוץ לעיר וישב לנוח תחת סלע שהטיל צל כבד וצינה טובה. מסביב עמדו להם הרים זקופים וגאים ושומרים על הסודות הקדושים ועל עקבי הצדיקים שהיו מהלכים ומקבלים את פני שבת מלכתא. עמדה דממה גדולה, הסתכל רבי נחמן בשמי-התכלת העמוקים והשקופים, ראה את פסגת ההרים, את צמרות העצים העייפים מחום השמש ולא ידע את נפשו. מה קרה לו בארץ הקדושה? הוא שידע שיח כל עץ וכל עשב, הוא שהשכיל להקשיב לניגונו של כל צמח וכל דומם – מי סתם את כל מקורות נפשו? הוא חש בניגונים המתנגנים באוויר הזך והשקוף, אולם אין אזניו שומעות וכולו צער. עודהו יושב משמים, ראה לפניו נער העומד תחת אחד העצים ועובד במכושו. יחף, בגלימה ארוכה, עמד הנער ותנועותיו קצובות ומדודות. החום גדול, הנער עובד ברוב התאמצות והזיעה ניגרת מעל פניו שזופי השמש ומרטיבה בגדיו. רבי נחמן חשבהו לנער ישמעאלי ורחמיו נכמרו עליו. אך הנה נצנצו מתחת לגלימתו של הנער ציציות – נער יהודי הוא! רבי נחמן התקרב אליו ושאל אותו בלשון הקודש: מי אתה, בני? הנער שלא ידע את הלשון, הרגיש את החמימות שבדברים, הוריד את מכושו, ניגב את מצחו וסיפר לו, לרבי נחמן, כי נער יתום הוא ועליו פרנסת בני-ביתו והוא עובד יום-יום אצל יהודי עשיר שיש לו גנים וכרמים, שדות ואורוות. הוסיף רבי נחמן ושאל: ולא קשה עליך העבודה, בני? השיב הנער: לא, אבי. מי שהרגיל עצמו בעבודה שוב אינה קשה עליו. ביקש רבי נחמן לטעום טעם העבודה על אדמת ארץ – ישראל, פנה אל הנער ואמר לו: תן לי, בני, את המקוש ואנסה את כוחי בעבודה. חייך הנער ואמר: החום הגדול היום והעבודה תקשה עליך. השיב לו רבי נחמן: אל תפחד, בני, תן לי את המכוש. הפשיל רבי נחמן את שרוולי בגדו, כיוון את לבו, הרים את המכוש והוריד אותו.]

 

אותה שעה נפתחו כל פתחי לבו וצינורותיו, אלפי ניגונים וזמירות התנגנו בקרבו ומתוך כל הניגונים נשמע הניגון של אדמת ארץ – ישראל – ניגון הגאולה.

 

תחנה חמישית: תקופת ההעפלה

כרקע קולי נשמיע נעימות צלילי ים וגלים (יש קטעים מוקלטים מסוג זה בדיסקים המביאים צלילים מן הטבע).

על ארגז הפוך ישב מדריך בתלבושת מעפיל, בידיו מחברת ועיפרון, והוא נראה כותב. ברקע נשמיע את קטע א’ (מוקלט ע”ג קלטת או מוקרא ע”י מדריך נוסף). בסיומו ייכנס ה’מעפיל’ לעמדת “פריז”. אז ייכנס מדריך נוסף, בתלבושת מפקד ‘הגנה’ ויציג את קטע ב’. כשיסיים, ייכנס הוא ל’פריז’ וה’מעפיל’ ימשיך בקטע ג’;

להלן הקטעים:

 

קטע א’:

קטעים מתוך המכתב של מאיר:

… בבוקר יצאנו מהמחנה, ונסענו לרכבת לנמל טריאסט שבאיטליה. בנמל חיכתה לנו האונייה, שהביאה אותנו לארץ ישראל. מארגני העלייה קנו את האונייה במיוחד למסע הזה. הייתה זו ספינת מסע קטנה, שהתאימה יותר להובלת בהמות מאשר בני אדם. היא הייתה קטנה וישנה. אפילו הצבע החדש, שמשחו עליה במיוחד לצורך ההפלגה הזאת, אינו מצליח להסתיר את הגיל האמתי שלה. אבל זה לא אכפת. הדבר היחיד שחשוב לי הוא שהאונייה תביא אותי לארץ ישראל. זה הכול. וכשאגיע לשם, אקרא לה ספינת גן עדן המובילה לגן עדן. עוד לא החלטתי סופית בעניין.

 

קטע ב’-

נאומו של מפקד האונייה “קאטינה”, ד”ר זליג פאול:

חברים, יודע אני על התלאות שעברתם עם שהגעתם למקום זה שאנו נמצאים בו, במרחק קילומטרים ספורים מחוף מבטחים. ארץ ישראל היא התחנה האחרונה של כולנו, משאת-נפש שחלמנו עליה בלילות ציפייה ארוכים ללא גבול…

לא נשכח את חברינו, שלא עמדו בתלאות הדרך, ונפטרו ממחלת דלקת קרום המוח בנמל ביוון. לא נשכח את סבל הרעב ומנות המזון הקלוקלות והזעומות. לא נשכח את הטלטולים בחזרה ליוון, בעת שהבריטים מאיימים לתופסנו.

יצאנו לדרך 778 מעפילים, אך הצטרפו אלינו עוד 720 חברים, אשר אונייתם, “ג’יפו”, טבעה ליד חופי האי כרתים.

ודאי שמתם לב כי מאותתים לנו מן החוף. אין לנו מכשיר קשר, ולכן לא נוכל ליצור קשר עם פלוגת ההורדה. אנו נרד לספינת ההורדה הקטנה ונגיע אל אחינו הממתינים על החוף.

נסיים בקריאה “תחי העלייה החופשית!”.

 

קטע ג’-

(הובא במקור כהמשך ל’מכתבו של מאיר’):

בלילה האחרון נשמעו צפצופים במכשיר האלחוט. לפתע, הציף את האונייה אור זרקורים. ספינות המשמר גילו את האונייה והאירו את הסביבה, כדי שלא נצליח להתחמק.

המפקד ציווה: לזרוק את הפספורטים לים! אסור שהבריטים ידעו מאין באנו. הם עוד עלולים להחזיר אותנו לארצות מוצאנו! ועוד הוראה: להדק את חגורות ההצלה! לקפוץ לים! לשחות מהר אל החוף!

קפצתי לים. זו הייתה האכזבה הגדולה שלי מהארץ: הים של ארץ ישראל קר, והיה קשה לי לשחות. זרם המים סחף אותי לחוף. הגעתי לחוף באפיסת כוחות. לא היה לי כוח לזחול אל בין גבעות החול, כפי שהורה לנו מפקד המסע. שוטר בריטי עצר אותי, והעביר אותי למכונית משטרה שחנתה על הכביש. במכונית כבר היו שני מעפילים, חסרי מזל, כמוני. העמדתי פנים שאני לא מכיר אותם. כמה שמדברים פחות, כן ייטב.

בבוקר הביאו אותי למחנה מעצר בסרפנד (צריפין). מיד לקחו ממני טביעת אצבעות, כאילו הייתי פושע. אחר-כך נתנו לי זריקת חיסון ועשו לי בדיקות רפואיות. פקיד ערבי חמד את העט הנובע שמצא בכיסי. בחצר, צלם ערבי צילם את חברו עם מספר על החזה. לא עברה חצי שעה, ורופא אנגלי בא לטפל בי.

הדבר הראשון שעשיתי היה, שהתרחצתי וזרקתי את הבגדים המסריחים. בכל ההפלגה לא החלפתי בגדים, לא חלצתי נעליים ולא התרחצתי, רק נטלתי ידיים. לבשתי בגדים שהשאירו לנו מעפילים, ששוחררו מהמעצר. כזה הוא המנהג בין המעפילים. המשתחררים משאירים ציוד לחדשים.

עכשיו אני במחנה מעצר, ואני מאושר מפני שאני חש, שרגליי דורכות על אדמת המולדת.

 

תחנה שישית: אחר קום המדינה

נקרין לחניכים באמצעות מקרן סרטים (ברקו) או וידאו קטעים נבחרים מתוך הסרט “סלאח שבתי” (שלב העלייה, הקשיים שבחיי המעברה, בקליטה במקום עבודה, בהשתלבות החברתית תוך שמירה על המסורת העדתית היהודית וכו’).

רצוי שאורך הקטע לא יעלה על 7-10 דקות.

 

תחנה שביעית: תקופתנו

נבקש מהחניכים לשבת במעגל, ונשמיע להם את הקלטת שיצרנו מההקלטות שלהם.

לאחר מכן נשמיע את השיר “אלפיים שנה אני נודד” של להקת ‘רבע לשבע’, ובד בבד נקרין בעזרת מקרן שקפים או מקרן סרטים, תמונות ממקומות שונים בארץ בתקופות שונות (אפשר להוריד תמונות כאלה מאתרים שונים באינטרנט ולערוך מהן מצגת תמונות. לחילופין – אפשר לצלם במצלמה דיגיטלית תמונות כאלה מתוך ספרים שונים ולהריץ אותן בעת ההקרנה).

 

לסיכום:

נדבר עם החניכים על החוויה שעברו בתחנות השונות ובמעבר מתחנה לרעותה, על מה שראו, שמעו ולמדו.

נשאל את החניכים –

• מה הרגשתם כששמעתם וראיתם את הקטעים השונים?

• לאלו תקופות שייכים הסיפורים השונים שנחשפתם אליהם?

• מה למדתם מהסיפורים שהבאתם בעצמכם וששמעתם במהלך התחנות?

 

נסכם כי במהלך הפעולה ראינו את הקשר החזק, האהבה והמסירות שחשו יהודים לארץ ישראל. ראינו כי קשר זה אינו תלוי בזמן ובתקופה – הוא מתקיים לאורך ההיסטוריה ארוכת השנים של עמנו, בתקופות כה שונות זו מזו, במצבים כה שונים זה מזה, בארצות שונות ובצורות שונות. ראינו שהקשר עמוק הן אצל פשוטי העם והן אצל תלמידי החכמים שבעם. ראינו כי תופעה זו קיימת גם היום סביבנו ממש!!!

 

למדריך:

פעולה זו היא פעולה ייחודית המצריכה השקעה רבה מבחינה ארגונית ותכנית. למרות ההשקעה הרבה הנדרשת, חשוב כי חניכינו יחוו מפעם לפעם פעולות בסדר גודל ובסגנון זה, כדי להעמיק את אופן קבלת המסרים החינוכיים שאנו משתדלים להקנות להם.

מובן שכל מדריך יצטרך להתאים את הצגת התחנות בהתאם לכישוריו ולאילוצים אחרים. בהתאם לנתונים – יוכל לערוך את השינויים שיידרשו. חשוב לא ‘להיבהל’ ולחשוב ביצירתיות על האופן המוצלח ביותר להעברת הפעולה. אפשר ליצור מצגות מחשב, להשתמש באלמנט סדין ופנסים ליצירת צללים, להשתמש בקטעי סרטים או שירים המוכרים לכם ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם… בהצלחה