מה ההבדל? / אפרים קישון
דודי אגון הוא יהודי טוב. אבל אין פירוש שמן הסתם גם ציוני הוא.
כשעליתי לארץ לפני חמש שנים הוא בדיוק נסע לארה”ב שבניו יורק. לא משום טינה לישראל, אלא משום מה הוא חשב, שסוחר זריז כמוהו אינו צריך אלא לרדת מן האנייה, והדולרים יתחילו מעצמם להתגלגל לכיסיו.
זה אגב, קרה בדיוק כך.
מה נשאר לנו לעשות? כתבנו לו בזעם, שכאן לא כל כך קל, אבל אין אנו מרגישים מחסור בשום דבר.
מה נשאר לו? הפסיק לשלוח חבילות.
הניגודים החריפו כשביקרנו בשנה שעברה בידידתנו הגדולה.
דודי אגון אירח אותנו בביתו היפה, והשפיע עלינו רוב אהבה. באמת. רק שאלת המזרח התיכון הפרידה בינינו. כלומר, דודי לא נסוג כחוט השערה מעמדתו הנייטראלית כלפי ישראל:
“אני תורם לך כל שנה,” אמר “אך אינני יודע מה יש לך שם שאין לי פה?”
“אני מרגיש שם מצוין” אמרתי.
“גם אני” אמר אגון “אם כן, מה ההבדל?”
“אני חי בין שני מיליונים יהודים.”
“גם אני.”
“אצלנו נשיא המדינה יהודי.”
“טוב, כשארצה להיות נשיא, אבוא לישראל…”
בערך בשלב זה של הויכוח נהגנו להתפזר, רוויי בוז – גומלין. אולם זה לא קילקל את היחס הטוב בינינו
יתר על כן, כשהוזמנתי על ידי משרד החוץ של דודי אגון לחזות במצעד הצבאי ביום הצהרת העצמאות של ארה”ב, נתלווה אלי דודי נרגש מן הכבוד שנפל בחלקו בזכותי.
איני מתכוון לפגוע ברגשות פטריוטים, אך גם האמריקנים יודעים לערוך מצעדים. זמן מה ספרתי את התזמורות הצבאיות, אבל כשהגעתי למספר חמישים, התייאשתי.
דודי מחא כף במאור פנים:
“נו?” שאל “איך היינו?”
אולם השנה קרה נס: דודי אגון בא לארץ. לא בגלל סיבות מיוחדות, חס ושלום, אלא הוא ערך סיור באירופה, וחשב – באמת, למה לא? – לקפוץ גם אל הקרובים שלו. הפעם היה הוא אורח הממשלה, והודות לו נהניתי מכבוד תיירים ביום המצעד.
הסדר היה מופתי. כלומר, הלכנו ברגל כעשרים קילומטרים, השמש להטה בעוז, המקומות על הטריבונה לא היו נוחים כלל ועיקר, ונוסף לכך גם מחירם המפולפל. דודי התאפק ולא אמר מילה. ישבנו שעה וחצי באווירה דחוסה. כשמסרו את הדגלים, דודי אגון מחא כף. אחר כך הופיעו מעל ראשינו 8 “מיסטרים”. דודי אגון הביט למעלה, ועיניו החלו לזלוג דמעות. אצל ארבעת ההליקופטרים כבר בכה כמו ילד.
“דוד.” אמרתי לו “זה ההבדל!”.
