לצאת מארם נהריים, לעבור את כבשן האש.
ולצאת למסע הנצח, עם מים ולחם יבש.
לעקוד את הבן, את הילד.
כמו לגדוע תקווה אחרונה.
ולשלוח אליו מאכלת שנה אחר שנה.
לרדת מפה למצרים, ולעלות ממצרים לפה.
ולדעת שבירושלים יבוא המסע אל סופו.
להיות לנגיד וגם למלך ושר בחוצות ספרד.
אך תמיד להרגיש מאכלת מונחת עלי צווארך.
תמיד לחכות שיגיע הקול שיקרא לך,
ולדעת כי בית אביך- לעד לא יהיה ביתך.
לנוע מארץ לארץ ולשאת כחותם השבועה.
ולשמוע מגבוה את הקול האומר
“לך- לך”, לך, אתה אחר, אתה יחידי
לך- לך פירושו להיות יהודי…
(יהורם טהר לב)
