לאחר שהוצאנו את חיילינו הגיבורים והקדושים משטח האויב, התברר כי אין אפשרות לזהות את כולם.
הוחלט להביאם לקבר ישראל בקבר אחים.
ואז התעוררה השאלה באיזה מקום יובאו לקבורה.
החלטנו לזמן את ההורים השכולים ולהעמיד בפניהם את השאלה ולבקש שהם יחליטו על מקום הקבורה.
בישיבה זו התגלו חילוקי דעות בין ההורים השכולים: היו הורים שביקשו להביאם לקבורה בבית הקברות הצבאי בעיר חיפה, כי רבים מבין החיילים נולדו וגדלו בחיפה.
לעומתם היו הורים שהציעו את בית הקברות הצבאי בנהריה, כי חלק מהנופלים נולדו וגדלו שם. אך חלק גדול מההורים הביעו את דעתם כי יש להביא אותם למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בירושלים.
לפתע קם מר שבט, אב ששיכל שני בנים במלחמת השחרור, ונטל את רשות הדיבור. וכה אמר:
אני אבא ששכלתי שני בנים במלחמה זו. ברצוני לומר לכם כי כל מקום שבנינו נלחמו הם נלחמו בעד ירושלים, ואיפה שהם נפלו- נפלו למען ירושלים, ואז הוא פרץ בבכי סוער ואמר בקול חנוק מדמעות: אני פונה אליכם ומבקש מכם הבה נחליט כולנו פה אחד בעמידה שיביאו את בנינו היקרים למנוחת עולמים בירושלים עיר הקודש, עיר הנצח של עם ישראל, אולם ההלוויה תעבור דרך העיר חיפה מקום ששם רוב הבנים נולדו וגדלו. לרגע השתררה דממה באולם ומיד קמו כל ההורים ואמרו פה אחד: “בירושלים….בירושלים”.
