-
רבי שמעון בר יוחאי נולד להוריו שרה ויוחאי לאחר שנות עקרות ארוכות.
שמו נקרא “שמעון” כי שמע ה’ לקול תפילותיה של אמו. אחד מרבותיו של רבי שמעון בר יוחאי היה רבי יהודה בן בבא.
התלמוד מספר, שבין גזרות הרומאים הייתה כלולה הגזירה, שלא להסמיך רבנים חדשים. מטרת הגזרה הייתה, לעצור את רצף העברת התורה מדור לדור. רבי יהודה בן בבא הצליח להסמיך חמישה תלמידים (וביניהם רבי שמעון בר יוחאי) במקום נסתר בין ההרים, שבין ‘אושא’ ל’שפרעם’. הדבר התגלה לרומאים, אשר מיהרו לשלוח חיילים על מנת ללכוד אותם ולהרגם. רבי יהודה בן בבא דרבן את תלמידיו להימלט על נפשם ולהציל את התורה. הוא עצמו, לא יכל לברוח כיון שהיה מבוגר ולכן נותר במקומו. הרומאים, שהבינו כי אחרו את המועד, כילו בו את זעמם ורצחו אותו באכזריות.
-
נתאספו חכמים בכרם ביבנה. היו שם ר’ יהודה בן רבי אלעאי ור’ יוסי ורשב”י. ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
פתח ר’ יהודה ב”ר אלעאי בשבח הרומיים ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר’ יוסי שתק. נענה רשב”י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו, אלא לצורך עצמן תקנו.
שווקין להושיב בהן שונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות.
אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג.
-
במשך 13 שנים שהה רבי שמעון עם בנו אלעזר במערה, כשהוא בורח מגזרת המיתה שנגזרה עליו, על ידי הרומאים. בשנים אלה עסקו הוא ובנו בלימוד התורה וסודותיה.
ביום ל”ג בעומר, י”ח באייר, בשנת ג’ אלפים תתק”כ נפטר רבי שמעון בר יוחאי.
על פי רצונו של רבי שמעון בר יוחאי, הפך יום פטירתו, ליום שמחה והודיה, על השפע הרוחני הגדול שזכינו לקבל בו.
הדלקת נרות, אבוקות ומדורות, מהווים כעין נרות זיכרון לרבי שמעון וכן באים להזכיר את האור הרוחני המיוחד, שנגה כל אותו יום.
-
ל”ג בעומר הוא יום שכולו “פנימיות”. הוא איננו מוזכר במשנה ,בגמרא ובמדרש.
מסורת מאוחרת מתקופת הראשונים מציינת אותו כיום שנפסק מותם של תלמידי רבי עקיבא,ועל כן נהגו שלא להתענות בו. המהר”ל מביא ש”עושים שמחה ביום בל”ג בעומר” מפני שתלמידי רבי עקיבא מתו רק משל ל”ב יום ,על כן סופרים ל”ב יום ועושים למחרת שמחה לזכר המגיפה שפסקה.
מסורת יותר מאוחרת מבית מדרשו של האר”י הקדוש ותלמידו רבי חיים ויטאל ציינה את ל”ג בעומר כתאריך פטירתו של רשב”י ,זוהי ההילולא של רשב”י. מסורת זו קשורה בקשר הדוק עם עם המסורת הקודמת: רשב”י היה מתלמידיו של רבי עקיבא! ראשיתם של מנהגי ההילולא היו בצפת ובמירון מהן התפשטו לשער ערי ארץ הקודש ולארצות הגולה. המנהג היה לקבוע לימוד בחכמת הנסתר והקבלה בליל זה.
-
שורשי ל”ג בעומר בעולמות הפנימיים,אבל האש הפנימית פורצת החוצה ומאירה ומחממת גם את המציאות הממשית. ומכאן המדורות של שמחה ואור אבל אם האור הפנימי חסר, אזי המדורה אינה אלא סתם שריפת קרשים!!
-
יום י”ח באייר שלושים ושלושה יום בספירת העומר, יום הילולא של ר’ שמעון בר יוחאי. עניינו של יום טוב זה עטוף מסתורין, מסוד חכמי הקבלה מדורות ראשונים ועד האחרונים. ואולם פשוטו של היום הוא מה שמובא בספרי הלכה הראשונים שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות.
החתם סופר מוכיח שירידת המן במדבר היתה ביום י”ח באייר ,הוא ל”ג בעומר.
שביום ט”ו באייר פסק הלחם שבכליהם מה שלקחו איתם ממצרים,והיו שלושה ימים בלי לחם, וביום י”ח באייר ירד המן, ולזכר הדבר הזה נוהגים קצת שמחה.
אחרים סבורים כי ביום זה החל מרד היהודים ברומא בסוף ימי בית שני.
-
הטעם שנהגו הילדים לצאת בל”ג בעומר וקשתות בידם שכן מצינו שאמרו שאמרו חז”ל שבימיו של רשב”י לא נראתה הקשת בשמיים. היינו שזכותו גדולה הייתה להגן על כל העולם מפני הפורענות ולא היה צריך העולם לאות הקשת.
