רבי זירא מתלמידי החכמים החשובים בבבל היה.
טוב היה לו בבבל. מפי גדולי החכמים שם למד תורה, והוא עצמו היה מכובד מאוד.
אבל מאוד התגעגע אל ארץ ישראל ואל חכמיה,
ועל כן החליט לעלות לארץ וללמוד תורה מפי רבי יוחנן בטבריה.
החלטה זו לא קלה הייתה. בימים ההם הייתה הנסיעה מבבל לירושלים קשה מאוד.
כל מי שרצה לעלות, חייב היה להיטלטל בדרכים ימים רבים,
ולא פעם היה עליו להתגונן מפני שודדים ואף מפני חיות טורפות.
אך לרבי זירא היו עוד סיבות להסס: רבו האהוב עליו, רב יהודה בן יחזקאל, התנגד לעלייתו,
כי היה סבור, שעדין חייבים היהודים להישאר בגלות בבל ואינם רשאים לחזור לארץ ישראל.
ומלבד זאת חשש רבי זירא שאינו זכאי להיות בארץ הקודש כל זמן שיש בו איזה חטא שלא חזר עליו בתשובה שלמה.
לילה אחד חלם רבי זירא, והנה נותנים לו סימן מן השמים שכל עוונותיו כבר התכפרו.
אז החליט לצאת לדרך, אבל פחד, שרבו יאסור עליו ללכת, ולא יוכל לעבור על איסורו.
לכן השתמט ממנו ולא הלך אליו להיפרד. אבל לבו גם לא נתן לו לעזוב את בבל מבלי לראות
את רבו עוד פעם אחת. השתדל אפוא לראותו מבלי שרב יהודה ירגיש בו,
וכך זכה לשמוע גם עוד כמה דברי חכמה מפיו.
ואחרי כן עזב רבי זירא את בבל והלך לארץ ישראל. בדרכו הגיע לנהר.
עמד רבי זירא והסתכל כה וכה ולא מצא שם גשר,
וגם מעבורת (אונייה קטנה) שבה היו בדרך כלל עוברים את הנהר,
לא נראתה לעין. כיצד יחצה את הנהר?
הבחין רבי זירא בקרש צר המונח לרוחב הנהר ומעליו מתוח חבל הקשור ביתדות שבשני עברי הנהר.
מעבר זה היה מיועד לדייגים ולפועלים, שלא היה להם פנאי לחכות למעבורת. הם יכלו לעבור על הקרש הזה,
משום שהיו רגילים מנעוריהם לעשות כן.
רבי זירא כבר לא היה צעיר, וגם חזק בגופו לא היה. אבל בכל זאת לא היסס אף רגע, אחז בחבל והתחיל ללכת.
הקרש הרטוב היה חלקלק והתנדנד בזרם המים האדירים של הנהר. מדי פעם בפעם שקעו רגלי רבי זירא במים הצוננים,
מדי פעם בפעם היה בסכנה להחליק וליפול, אבל הוא החזיק בחבל בכל כוחו עד שהגיע בשלום לעבר השני, כולו עייף ורטוב.
על שפת הנהר עמד בשעה זו אדם שראה את רבי זירא עובר את הנהר בעזרת החבל. אדם זה שונא ישראל היה.
כשהכיר לפי לבושו של רבי זירא שחכם יהודי לפניו, גער בו:
“עם פזיז! מתחילה נהגתם בפזיזות והקדמתם פיכם לאוזניכם! עוד לפני ששמעתם,
מה כתוב בתורה, כבר צעקתם “נעשה ונשמע!” וכי כך עושים? לא! קודם שומעים ואחר-כך מחליטים אם רוצים לעשות.
וגם עכשיו אתם פזיזים, כפי שהייתם!
לא היה לך פנאי לחכות למעבורת ולעבור את הנהר בבטחה ובנוחיות?!”
רבי זירא סבלן היה ולא כעס אפילו על אדם חצוף זה.
בנחת ענה לו: “ראה, אני בדרך לארץ ישראל. משה רבנו ואהרון הכהן לא זכו להיכנס לארץ,
אף על פי שמאוד השתוקקו לבוא שמה,
ומי יודע, אם אני אזכה לקיים מצווה זו! ולכן עליי להזדרז מאוד. כל רגע שאני יכול להקדים ולבוא למקום,
שאני כל-כך מתגעגע אליו, יקר לי מאוד. ואיך אוכל לעמוד ולחכות למעבורת?!”
ואמנם זכה רבי זירא והגיע בשלום לארץ ישראל כפי שביקש ,
השתקע בטבריה ולמד בישיבה הגדולה של רבי יוחנן.
(מתוך: “כה עשו חכמינו”, על-פי כתובות קיב ע”א; שבת מא ע”א)
