מהו אדם גדול? (פעולה)

חוברת חודא תחום בנים התשף

הפעולה הקודמת

פעילות שיר לפעולה זו

 הפעולה הבאה

 

 

 

הקדמה למדריך

אנו מבקשים מחניכינו [ומעצמנו] לממש את היכולת להיות אנשים גדולים. אך קודם-כול, עלינו להבין: מה זה אומר להיות ‘אדם גדול’? רק אחרי שנברר זאת, נוכל לדעת מה בדיוק אנו מבקשים ומה בדיוק עלינו לעשות כדי לממש זאת.

במהלך פעולה זו ננסה לברר יחד: מהו אדם גדול?

אם ברצונכם להרחיב בנושא (לעצמכם או לחניכים)  אפשר לעיין במערכי הפעולות של השבטים הצעירים.

 

 

שלב א’

נפתח בסיפור – (באחד משיעוריו סיפר הרב מרדכי אליהו זצ”ל את הסיפור הבא:)

בתקופה שבה היה הרב מרדכי אליהו דיין בבית-הדין בבאר שבע, היה סכסוך גדול בין כמה

שייחים (מנהיגים) בדואיים לבין הבן של השייח הגדול של הנגב.

בית-הדין של הבדואים היה סמוך לבית-הדין של הרב. יום אחד ראה הרב התקהלות גדולה

ליד בית-הדין. אותו סכסוך גדול משך קהל רב של בדואים למקום.

הרב היה בדיוק בדרכו לבית-דינו, כשלפתע הוא שם לב שהשייח הגדול רץ אחריו, ועמו שני

שוטרים. השייח פנה אל הרב בערבית וקרא לעברו: “אתה, אתה!” הרב עשה עצמו כאילו

אינו מבין את השפה הערבית, והמשיך ללכת. השוטרים התקדמו עם השייח אל הרב, ואמרו

לו שהשייח ראה את הרב מרים לחם מהרצפה, מנשק אותו ומניחו במקום גבוה. מעשה זה

השאיר רושם גדול על השייח, וגרם לו להבין שלפניו אדם גדול. כעת הוא מעוניין שהרב ישפוט בתיק של בנו.

בתחילה ניסה הרב להתחמק, אך לאחר שהפצירו בו – קיבל על עצמו את המשימה, והצליח

לעשות שלום ביניהם

 

נשאל את החניכים:

איך הפעולה הקטנה של הרב אליהו גרמה לשייח לרצות שהוא ישפוט במשפט של בנו?

נשמע את התשובות של החניכים, ולאחר מכן נסביר (ייתכן שהחניכים יגיעו למסקנה זו בעצמם):

השייח ראה איך הרב מדייק בפעולות הקטנות, עם עצמו, לבדו, תוך הילוך ברחוב, והגיע

למסקנה שהזהירות הקטנה הזו של הרב היא סימן לכך שכל חייו פועלים מתוך סדר, זהירות,

דיוק וערנות. התכונות הללו מסמלות אישיות גדולה – אישיות כזו ודאי תעשה דין צדק.

אדם גדול הוא אדם שמחובר כל-כולו לטוב, ודווקא פעולותיו הקטנות, אלה שאינן נעשות

בפרהסיה, מעידות על הגדלות התמידית שלו. גם במקומות שבהם אין אנשים ואין רושם רב– הוא פועל בגדלות.

 

 

 

שלב ב’

כעת, כדי להמחיש לחניכים כיצד פעולות קטנות בונות אדם שלם, נשחק “טלפון שבור”

בצורות שונות:

1. עומדים במעגל. חניך אחד לוחש מילה באוזן של החניך שלידו, ואותו חניך מעביר את מה שהוא שמע לאוזן של זה שלידו, וכן הלאה – עד שמסיימים סבב אחד. בסיומו של הסבב אומרים בקול את המילה הראשונה ואת המילה האחרונה.
2. עומדים במעגל. כל חניך מקבל אות לפי סדר הא”ב, וכולם עומדים כשפניהם לפנים המעגל, למעט אלה שקיבלו את שתי האותיות הראשונות. שניהם עומדים זה ליד זה, מסתכלים זה על זה ומסתירים את פניהם בידיהם, כך שרק הם רואים זה את זה והשאר לא. כעת הראשון (שקיבל את האות א’) עושה פרצוף למי שלידו (שקיבל את האות ב’). לאחר מכן מפנה א’ את פניו למעגל, וכעת חניך ב’ וחניך ג’ מסתכלים זה על זה. חניך ב’ עושה לחניך ג’ את הפרצוף שא’ עשה לו, ואז מפנה את פניו למעגל, וחניך ג’ מעביר את הפרצוף שראה לחניך ד’, וכן הלאה. בסוף הסבב משווים בין הפרצוף שיצא בסוף ובין הפרצוף שעשה חניך א’ בהתחלה.
3. עומדים ברכבת. האחרון ברכבת (חניך א’) עושה תנועה כלשהי, ורק מי שלפניו (חניך ב’) מסתובב ורואה את התנועה. לאחר מכן חניך ג’ מסתובב לחניך ב’, שעושה את התנועה שחניך א’ עשה, וכן הלאה. בסוף משווים בין התנועה האחרונה לבין התנועה שחניך א’ עשה בהתחלה

 

 

נסכם את המשחק: בסוף כל סבב ראינו מילה או תנועה, שהיו מורכבות מהרבה פרטים

קטנים. אם היה פרט חסר, ולו פרט אחד, בסבב התנועות או המילים – כבר הן היו הופכות

להיות רק “בערך”, ולא מה שאמורות היו להיות.

כל אחד מורכב מהרבה נקודות קטנות, והן הכי שייכות אליו והכי פרטיות שלו (הנקודות

הגדולות בחייו לרוב פחות אישיות). האדם הגדול מורכב מהרבה נקודות קטנות חיוביות, וכולן יחד מצביעות על אישיות אחת גדולה! דווקא בנקודות הקטנות נמצא הקושי, ודווקא בהן

נמדד האדם בהצלחתו.

בנוסף לזאת, עלינו לזכור שהנקודות האלה שבנו הן נקודות שצריכות לבוא לידי ביטוי בעולם

– באכפתיות שלנו, ובעשייה למען התורה, למען עם-ישראל ולמען ארץ-ישראל. עלינו לחיות כל העת בתודעה של שליחות, שמתבטאת לא דווקא בדברים גדולים – אלא בפינות הקטנות של החיים, בחבר שצריך עזרה, בעזרה בבית לאמא וכו’.

 

 

לסיכום

נסכם  בסיפור:  בספרו, “תיאום כוונות”, מביא הרב חיים סבתו סיפור שסיפר להם המורה בתלמוד התורה.

הסיפור הוא למעשה גמרא ממסכת עבודה זרה:

כשחלה רבי יוסי בן קסמא – הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו רבי יוסי בן קסמא: חנינא אחי! אי אתה יודע שאומה זו הרומאים מן השמים המליכוה? וההוכחה על כך היא: שהרי החריבה את ביתו של הקב”ה, ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו, ואיבדה את טוביו – ועדיין היא קיימת – ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה נגד גזֵרת המלכות, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לך בחיקך?! אמר לו רבי חנינא: מן השמים ירחמו! אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: אני אומר לך דברים של טעם, שאומה זו מן השמים המליכוה – ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו רבי חנינא: רבי! מה אני לחיי העולם הבא? (מה עשיתי שיביא אותי לחיי העולם הבא?) אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: כלום מעשה בא לידך? כלומר, ברצוני לשמוע איך היית נוהג. אמר לו רבי חנינא בן תרדיון: מעות של פורים, שהנחתים לצורך סעודת פורים, נתחלפו לי במעות של צדקה – וחילקתים לעניים בחושבי שהם מעות של צדקה, ולא נפרעתי לעצמי ממעות של צדקה. אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: אם כן, הואיל ואתה ויתרת על ממונך, מעשה גדול הוא – הלוואי שמחלקך לעולם הבא יהי חלקי עמך, ומגורלך יהי גורלי! ובוודאי שאתה מזומן לעולם הבא. אמרו (סיפרו) חכמים: לא היו (לא עברו) אפילו ימים מועטים – עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא. והלכו כל גדולי רומי לקברו, והספידוהו הספד גדול. ובחזרתן של הרומאים מן ההספד, מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו אליהם, וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות של גפנים, והציתו בהן, בזמורות, את

האוּר (אש). והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא! אראך בכך? כלומר, זהו שכרה של תורה?! אמר לה רבי חנינא בן תרדיון: אילמלי אני נשרפתי לבדי – היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש  עלבונה של ספר תורה – הוא יבקש עלבוני!

 

לאחר מכן מספר הרב חיים סבתו את תגובתו של חברו, דוב הי”ד:

 

אמר לי דוב: המעשה הזה תמוה בעיני. שאלתי אותו מפני מה? אמר לי: כששאל רבי חנניא

את רבי יוסי, מה אני, לחיי העולם הבא. השיב לו רבי יוסי בשאלה: כלום מעשה בא לידך? למה נתכוון? ודוב הוסיף מהסס: אולי נפרש, ששאל רבי יוסי את רבי חנינא, כלום נכשל הוא באיזה חטא?…

 

שתק דוב רגע ואז אמר לא כך נראה לי לפרש. אלא כך יש לומר: שאל רבי יוסי את רבי חנינא, כלום מעשה טוב בא לידו מעולם? ועל כך השיב לו חנינא, שפעם אחת נתחלפו לו מעות של סעודת פורים לו במעות של צדקה שקיבץ לאביונים, וכדי לצאת מהספק החמיר על עצמו ונתן כל המעות לעניים.

 

הוסיף דוב: ואם כן הוא הפירוש, מה שאלה שואל רבי יוסי את רבי חנינא: כלום מעשה בא

לידך? והלוא רבי יוסי רואה בעיניו איך רבי חנינא מקהיל קהילות בשעת הגזירה, ועוסק בתורה ומוסר את עצמו למיתה מאהבתה, ומה שואל הוא אותו כלום מעשה בא לידו? וכי זה עצמו איננו חשוב כמעשה?

 

שתקתי. הרהר דוב רגע והשיב:

מכאן שיש מעשים ויש מעשים. יש מעשים גדולים ועושים אותם אנשים גדולים בשעות גדולות והכול יודעים עליהם, ויש מעשים שנראים קטנים ועושים אותם בשעות קטנות של ימים פשוטים, אבל באמת הם המעשים הגדולים והם המעידים מהו האדם לעולם הבא.