פתיחה- הקדמה למדריך
כשהייתי קטן לימדו אותי על החשיבות של הרמת לחם מהרצפה. הבנתי שזה חשוב, השתדלתי לעשות זאת – אבל לא יודע למה, עדיין לא “נדלקתי” על זה. עד שיום אחד אמא שלי סיפרה את הסיפור על הרב מרדכי אליהו (אותו סיפור שסיפרנו בפעולה בשבוע השני). הסיפור הזה נתן לי אישיות לדוגמה, המחיש לי את המושגים בצורה חיה יותר. הסיפור והדמות נתנו לי את ההבנה שהמושגים הגדולים הללו שעליהם מספרים לי – אכן קיימים בעולם אצל בני-האדם ואף אצלי הדבר יכול להיות, אם פשוט אקום ואעשה מעשה. היום אני מקפיד יותר להרים לחם מרצפה. בפעולה זו נקבל השראה מאנשים גדולים שחיו עמנו, ומתוך כך נצא ונתחיל לפעול. במהלך פעולה זו נתבונן בדמותו של דגן ורטמן ז”ל, ונקבל ממנו השראה.
שלב 1 -ללמוד מהגדולים
נסכם לחניכים את השבועות האחרונים: בשבועות האחרונים עסקנו ב’איך נחיה חיים של גדלות’, איך ננצל את המסוגלות שלנו להיות אנשים גדולים. כחלק מזה מומלץ גם ללמוד מדרכם של אנשים גדולים אחרים. כעת נשאל את החניכים שאלה: אנחנו, כידוע, משתדלים להיות מי שאנחנו ולא לחקות אנשים אחרים. אם כן, מדוע אנו מנסים ללמוד מדרכם של אנשים אחרים, גדולים ככל שיהיו? ובעצם, מה ההבדל בין לחקות מישהו לבין ללמוד ממישהו? התשובה: חיקוי הוא העתקה של אחד לאחד מהאדם האחר, ללא התאמה אישית אל עצמי, ואילו לימוד הוא התאמה של המעשים ליכולות שלי. לחקות את הרב אלישיב זצ”ל פירושו לשבת כל היום וכל הלילה וללמוד. סביר להניח שאדם שיעשה את זאת ללא הכנה מוקדמת יתמוטט. ללמוד מהרב אלישיב זצ”ל, לעומת זאת, פירושו להתמיד ולשקוד על לימוד התורה, ברמה המתאימה ליכולות שלנו. לימוד נותן לנו התקדמות מסודרת והדרגתית, בהתאם אלינו ולמה שנכון לנו. לימוד הוא לקיחת רעיונות טובים וחשובים ויישומם בחיינו
שלב 2- לחפש ולמצא
“אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן” (ברכות מ.)
על חיפוש, לימוד, הבחנה בין טוב לרע, עמל רב והצלחה
כעת נאמר לחניכים שהיום נלמד מדמותו של דגן ורטמן ז”ל: נאמר לחניכים: ניפגש היום בדמות גדולה שנוכל לראות שמעשיה תואמים לכמה מסקנות שהגענו אליהן במהלך החודש, ננסה יחד גם ללמוד מהדמות. דגן ורטמן ז”ל הוא דמות מיוחדת ששימש כאגדה להרבה אנשים. דגן היה תלמיד חכם עצום שישב ולמד שעות רבות ברציפות מתוך ענווה גדולה, וכן היה גם חייל בכיר ומסור עם אין סוף שאיפות. כוח ההתמדה שלו, ההשקעה שלו והרצון שלו היו יוצאי דופן באופן מאוד בולט ועוררו השתאות אצל כל סובביו. אך עלינו לדעת שגם אדם גדול ומיוחד כמו דגן היה פעם ילד רגיל. אמנם דגן היה ילד טוב סך הכול, אך גם לו היו תחביבים של ילדים ושטויות של ילדים. דגן אהב מאוד לשחק כדורסל (והוא היה גם מאוד מאוד מוכשר בזה) וגם לעשות הרבה ספורט. הייתה לו את העקשנות שלו, לדוגמא: פעם כשהלך עם המשפחה שלו לחוף הים, דגן החליט ללכת עם הנעליים בתוך המים, ואף שהפצירו בו שיפסיק לעשות שטויות הוא התעקש להמשיך. אם חבר שלו עשה שטות בכך שקטף פירות מגינה של מישהו אחר ותוך כדי כך הסתבך והתיק שלו נשאר בגינה – הוא לא היסס לעזור לחבר שלו ולהחזיר לו את התיק (עם הפירות). בתחילת גיל ההתבגרות היה ניתן גם לראות אותו יושב הרבה זמן מול המראה ומסדר את עצמו כדי שייראה טוב (דבר שמאוד מאוד לא אפיין אותו לאחר מכן) ובגיל ההתבגרות היה ניתן למצוא אותו לעתים קם מאוחר יותר מהרגיל, ומחפש את עצמו. אם כן, מהו הסוד של דגן שהפך לאגדה? היה משהו אחד עיקרי שהיה שונה בין דגן לבין רוב בני האדם: רוב בני האדם לא רוצים לעבוד או לפחות אינם רוצים לעבוד קשה. אדם יסודו מעפר – עצלות. דגן לעומת זאת היה מוכן לעבוד קשה מאוד. אחיו אומר עליו “היה לו מגיל אפס רצון ברזל, אם הוא היה מחליט על משהו הוא היה הולך עליו עד הסוף”, העקשנות שלו הובילה אותו להתמדה בטוב. דגן חיפש כל הזמן משהו שהוא יהיה מוכן להשקיע בו את כל-כולו. כשהוא היה ילד והוא אהב כדורסל הוא אמר לאחיו בסוד (כי הוא ידע שההורים לא כל כך ישמחו לשמוע שאלו השאיפות של הבן שלהם) שהתוכניות שלו לעתיד הן להיות שחקן כדורסל מקצועי – בשלב זה בחיים דגן מצא את עצמו בכדורסל ולכן היה מוכן לעבוד קשה בשביל זה. כשהוא גדל קצת יותר והגיע לישיבה תיכונית הוא המשיך לחפש, הוא חיפש משהו יותר רציני. בוקר אחד בישיבה הוא אמר לאחיו (שגדול ממנו בשנה) “אני רוצה לחיות את המהות כל הזמן”. דגן היה קם מאוחר ולא ראו עליו ‘אנטי’ למשהו; ראו שהוא מחפש משהו, הוא לא רגוע, ראו עליו שמשהו אצלו תקוע ולא זורם. מאמצע הישיבה התיכונית דגן כבר היה נראה מעט יותר רגוע, ובאותה תקופה הוא גם הדריך בקסטל, אז היה נראה שהוא מתחיל למצוא נחמה ומשמעות. בסוף שמינית דגן עבר גיבוש לצבא ליחידה המובחרת שלדג. לקראת סוף הישיבה התיכונית ובפרט בשיעור א’ כבר נראה שדגן מצא את שחיפש – ללמוד ולחיות את התורה. בשלב זה דגן הבין שהתורה היא לא תוספת לחיים אלא היא מהות לחיים וכשהוא מצא את החיבור הזה בתוכו הוא הלך עליו עד הסוף ללא פשרות. הייתה תקופה בשיעור א’ שדגן לא יצא מבית המדרש ולמד ברציפות עד שנרדם על הגמרא (חברים היו מביאים לו את האוכל מבית המדרש). כך הוא המשיך ללמוד במסירות עד גיל עשרים וארבע (הוא ויתר בשלב זה על מועד הגיוס). במקביל להתקדמות הרוחנית של דגן, דגן כל הזמן ישב עם עצמו ובירר לעצמו את הדרך שלו, הוא מילא לעצמו עוד ועוד יומנים בהם הוא כתב לעצמו: איפה הוא ואיפה הסביבה? מה הוא עכשיו ולאן הוא שואף? מאיזה אנשים בישיבה הוא רוצה ללמוד? הוא כל הזמן הקשיב לעצמו ודרש מעצמו. אפשר להגיד שאחד מהדברים שנתנו לדגן את הכוח להצליח להגיע למדרגות גבוהות זו דווקא המחשבה הגדולה שהוא השקיע כל הזמן בעבודה על עצמו. לדוגמא: אחת המדרגות הקשות ביותר בעבודת המידות זו מידת הנקיות. על מידה זו כותב הרמח”ל במסילת ישרים )סוף פרק יא(:
“והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה. אף עלפי כן אומר אני שאין צריך כל כך כמו שנראה לכאורה והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בלבו ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המדה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה, תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב. זה דבר, שהנסיון יוכיח אמיתו“.
בגיל עשרים וארבע מתוך בירור עצמי גדול החליט דגן שתפקידו בשלב זה הוא להתגייס, ודגן התגייס לגולני. בגולני דגן רץ קדימה עם כוח הרצון של והבירור שלו, מתוך כל הרוח שהוא ספג בישיבה עם הספר ‘אורות’ ביד, וכך הוא התקדם מדרגה לדרגה בהצטיינות גדולה מתוך צניעות גדולה (כשהוא קיבל צל”ש הוא השתדל להסתיר את זה וכן מכל תואר כבוד אחר גם להורים שלו הוא לא סיפר את זה) ומתוך התמקדות במטרה. גם שם דגן המשיך ללמוד תורה בעמקות בכל הזדמנות שהתאפשרה לו.
לצערנו הרב, במהלך מבצע עופרת יצוקה, תוך כדי שדגן רץ קדימה במסירות נפש גדולה – דגן ז”ל נפל במבצע.
דגן ורטמן ז”ל ידע לשים לב לנקודות הקטנות אצל כל חייל וחייל, גם תוך כדי פעולה כמפקד. הוא הצליח לשמור תמיד על ריכוז, ידע בבירור מה כל חייל צריך, ודאג שיקבל אותו. דגן היה מחובר לחייליו בכל רמ”ח אבריו. הוא דאג להם ממש כאב, מן הפרט הקטן ועד להצלחתם בקרב.
אביו של דגן מספר: “כשדגן היה מגיע הביתה לשבת הוא היה מתקשר אלי מהדרך ושואל מתי בדיוק נכנסת השבת. אני ידעתי שהוא מנצל את הזמן להגיע לבתים של חיילים שלו עם בעיות ת”ש (תנאי שירות), שהיו זקוקים למזון או ציוד או כל תמיכה אחרת. אם הוא היה מגיע לבית של חייל שלו והמקרר ריק – הוא היה יוצא לעשות קניות וחוזר למלא את המקרר. אם היה צריך מקרר או מיקרוגל – הוא היה מביא להם”
שלב 3
כעת נשחק משחק שמשלב נתינה וריכוז. הכנה מראש: ללמוד היטב את מהלך המשחק. מהלך המשחק: כולם יושבים במעגל, ועושים ארבע תנועות מסוימות שחוזרות על עצמן, וסופרים את התנועות לפי סדר המספרים.
התנועות: תנועה מספר 1 – מקישים עם הידיים על הברכיים.
תנועה מספר 2 – מוחאים כף.
תנועה מספר 3 – מקישים באצבע צרֵדה.
תנועה מספר 4 – מוחאים כף.
לאחר שהחבר’ה התאפסו על המשימה, מאתגרים אותם בשלב נוסף.
המדריך מתחיל: תוך כדי שהחניכים עושים את התנועות וסופרים אותן, המדריך עושה גם הוא את התנועות, אך ביחד עם אחד המספרים אומר גם שם של אחד החניכים, למשל: “יוסי שלוש”. משלב זה החניכים והמדריך עושים את התנועות שמספרן אחת, שתיים ושלוש, אך בקול אומרים את הספרה “שלוש”. אחר-כך חוזרים לשגרה. כלומר: “שלוש, שלוש, שלוש, ארבע, אחת, שתיים, שלוש, ארבע” וכו’.
כעת מגיע תורו של יוסי. יוסי בוחר גם הוא את אחד המספרים ואת אחד החניכים, לדוגמה: כולם אומרים “אחת, שתיים, שלוש, ארבע” ועושים את התנועות המתאימות. יוסי עושה גם הוא את התנועות, ואז אומר: “יצחק ארבע”. כולם ממשיכים את התנועות כרגיל, אך במקום לומר “אחת, שתיים, שלוש, ארבע”, הם אומרים: “ארבע ארבע ארבע ארבע” ואז ממשיכים את הספירה כרגיל. וכך הלאה.
סיכום
נסכם את המשחק ונסכם את הפעולה: כמו שראינו במשחק, מצד אחד יש את השגרה של ההתקדמות – לעשות כל הזמן את התנועות בלי להתבלבל, וגם להצליח לומר את המספרים. במקביל יש להסתכל גם על החבר’ה, ולהעביר אליהם את המושכות – ולתת להם מילה. אנחנו יכולים לקחת השראה מדמותו של דגן ורטמן. יש שהיו מכנים אותו אגדגן (אגדה דגן). יחד עם הרצון העז שהיה לו, להתמיד במטרה ולשאוף קדימה, הוא לא שכח להסתכל מסביבו ולבדוק אם מישהו זקוק לעזרה. דגן היה מפקד רציני ודרש מהחיילים שלו הרבה! אך ביחד עם קשיחותו מול חייליו, הוא בדק מה המצב שלהם בבית, ואם הם היו צריכים עזרה כספית – הוא לא היסס להוציא ארנקו ולתת כסף לאותו חייל נצרך. אם היה צורך להרגיע אמא שפוחדת על הבן שלה – הוא לא היסס להרים אליה טלפון ולהרגיע אותה.
