בספרו “אורות התשובה” [פי”ב יב] מתאר הראי”ה זצ”ל מחשבה שירדה ממרומי גדולתה וממקור טהרתה. סיבת הירידה היא מפני שאחרי שנתגשמה במעשה ובחיים טפלו בה אנשים שאינם הגונים אשר החשיכו את יופיה והדרה. בהמשך דבריו הוא מבאר כי ה”מחשבה” היא גאולתם של ישראל, שהיתה גנוזה מאות שנים במרומים והחלה להתגשם בדורות האחרונים.
מחשבה זו, כאשר מטפלים בה אנשים שאינם מהוגנים, מתחוללות בה שתי תופעות, האחת שלילית והאחת חיובית. התופעה החיובית היא שאותם אנשים שהם קטנים באיכות יש להם גודל כמותי, ואעפ”י שהכמות לעומת האיכות אינה נחשבת, מכל מקום כשהכמות מצטרפת עם האיכות היא מעטרתה, “ברוב עם הדרת מלך”. ואין הכוונה לכמות מספרית בלבד אלא גם לכמות הכחנית, שהם המרץ והאמביציה לקדם ולהשיג דברים ולבססם בדרכים מעשיות. כל אלו הדברים מתגלים יותר אצל אנשים בעלי חומר חזק וגס, החסרים רוח אצילי שהוא על פי רוב מתיש את הכוח ביחוסו לחומר. מבחינה זו יוצאת המחשבה נשכרת.
אך במקביל, מתחוללת במחשבה המתגשמת גם תופעה שלילית. באותו פרק זמן שהמחשבה צריכה לקנות לה בסיס חומרי, דרכה לרדת ממעלתה והיא מושלכת לארץ ופריצים באים ומחללים את קדושתה, עד שהמחשבה שמקורה בקודש נראית כפעולה חילונית. ובגלל מכאוביה הרוחניים היא מוטלת עיפה בחולשת כח, כמעט ללא רוח של חיים.
תרכובת זו של חיוב ושלילה, של התעצמות ממלכתית וכרסום בדמות היהודית,
הביאה רבים, שלא באו בסוד הגאולה, לרפיון ידים והתרחקותם משותפות או הזדהות עם תהליך גאולתם של ישראל.
על מדוכה זו עמד בשעתו הראי”ה זצ”ל, לאחר שקבע כי כנסת ישראל כולה,
לא רק קניניה הדתיים אלא גם קניניה הלאומיים, כגון: שפתה, ההיסטוריה שלה, מנהגיה ועוד,
שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלוקים שורה בהם.
על יסוד הנחה זו הוא שואל:
אם בזמן מן הזמנים תתעורר תנועה שתשתדל לשלול מהם את רוח אלוקים ויאמרו שכל אלה הם בשם רוח האומה בלבד,
במצב כזה מה צריכים צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדיבור, או למאוס את קנייניה?
זה דבר בלתי אפשרי, רוח ה’ ורוח ישראל אחד הוא. ואם כך, מה כן צריכים לעשות?
צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה, את אור אלוקים שבתוך כל אלה.
הסברה זו תביא בסופו של דבר שכל המחזיקים במחשבות של הרוח הכללי וכל קניניו ימצאו את עצמם,
ממילא שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלוקים. [אורות עמ’ ס”ד]
(‘אילת השחר’ / הרב יעקב פילבר)
